מדוע אתה זקוק לסימני פיסוק?

סימני פיסוק משמשים ליצירת קשרים סמנטיים בין מילים בטקסט, מציינים את מבנה המשפט. ישנם סימנים הנושאים עומס סמנטי בלבד, לעיתים בצבעוניות רגשית.

המכתב אינו יכול להסתדר בלי פסיקים, בעזרתם מובנת משמעות המשפט, מונחים מבטאים רגשיים. סימני פיסוק אלה נקבעים כאשר הנרטיב מציין את חילופי האירועים, את סימולטניותם: "הגיע, ראה, ניצח". במקרים אחרים הם מוסיפים רגשנות לטקסט: "נשמה עדינה ופגיעה".

הנקודה נותנת לביטוי שלמות. לעיתים נקודה העוקבת אחרי משפטים קצרים, המאוחדים על ידי תמונה יחידה, שמביאה אקספרסיביות לטקסט: "מאוחר. הרוח נעשתה קר."

נעשה שימוש נרחב בכתיבה ובמרכאות. בעזרתם מובחנים ציטוטים, דיבור ישיר, מילים וביטויים המשמשים במשמעות המקובלת. השימוש במירכאות מפנה את תשומת הלב למילה, לאמירה, למשפט, להדגיש את משמעותה, משמעותה.

מקום מיוחד בפיסוק תופס מקף ומעי הגס. לשני השלטים ניתנים פונקציות מסוימות. לפעמים אפשר למצוא אותם במשפט אחד, למשל בעיצוב דברי המחבר ודיבור ישיר. דאש משמש בעיקר לחשיפת תוכן. זה מחליף השמטות בגזר הדין: חברי המשפט, קישוריות בקו הקודם, מתנגדים לאיגודים. המקף מפצה על המילים החסרות, ושומר על מקומם מאחוריהם. לאחרונה סימן פיסוק זה מחליף לרוב את המעי הגס, במיוחד במשפטים נטולי צירוף בין חברים הומוגניים, המעניקים לטקסט קוהרנטיות פנימית, אטימות. הבחירה במקף במקום בסימני הפיסוק המסורתיים יותר: פסיק, מעי גס, מעניקה ליצירה אקספרסיביות, אנרגיה. מקף - סימן הפיסוק הקלני ביותר, במובן זה, עם טווח פעולה רחב.

בעזרת סימני פיסוק נוצרים יחסים סמנטיים במשפט, מצוין מבנה הטקסט. הבחירה בסימן הפיסוק תלויה באופן ההצגה, אופי הטקסט.